מוקדש באהבה לעמיחי וכפיר היקרים, השמים ליבם למצוקתם של הולכי דרכים.
רק לפני שנתיים מדורי ההורות באתרים ובעיתונים הציעו עצות והדרכות שונות איך "לשרוד את אוגוסט" עם הילדים. מפרוץ המגפה העולמית שאלה זו התרחבה והתעמקה. בעוד סבינו וסבתותינו נדרשים להתמודד עם איום ממשי על חייהם, אנחנו דור הביניים- הורים לילדים צעירים, מתמודדים עם מציאות חדשה; 'שגרה' של אוגוסט במשך שנה וחצי (ועוד היד נטויה…). כמובן, בצל המגפה ישנם רגעים מיוחדים של יחד משפחתי. יחד עם זאת, ברוב המשפחות שלנו, כששני בני הזוג עובדים, עולה השאלה איך מתנהלים עם ילדים צעירים בחום של אוגוסט כשמקומות הבילוי השונים דורשים בדיקת קורונה, ודור של הסבתות והסבים אינם יכולים להגיש סיוע היות שהם נדרשים לשמור על בריאותם?
מדהים שעל אף הקושי הגדול, אנחנו לומדים להסתגל גם מול מציאות שהייתה נראית כדמיונית לפני זמן קצר . הנטייה האנושית שלנו הינה פשוט להתרגל ולהסתגל, גם כשמדובר בהתמודדות עם משבר עולמי משמעותי כל כך. אנחנו לומדים במהירות איך להתנהל עם תו סגול/ירוק, איך להיכנס לבידוד, עובדים בשעות לא שעות, ומתפללים במגרש בי"ס ב36 מעלות חום. ילדים בני שנתיים מתנהלים באופן עצמאי ביוטיוב, וכך הם תורמים להוריהם המותשים ומעניקים לנו עוד כמה דקות שקט שעוזרות לשרוד עוד טיפה.
מחד גיסא, ניתן להתפעל מכוח ההישרדות האנושית. מאידך גיסא, אנחנו נדרשים לשאול האם הסתגלות זו מיטיבה איתנו? האם בראיה ארוכת טווח כדאי לנו להתרגל למציאות שאנו משקיטים ומעמעמים את הקולות הפנימיים שצועקים לנו – משהו בחיים שלנו לא כשורה, האם זאת דרך החיים אליו חשקנו?
הכול נראה 'בסדר', אולם נדמה בעצם שאנחנו 'בסדר. גמור'.
כמעט ולא שמנו לב באוגוסט 2021, לקולות השופר של אלול תשפ"א. קול שופר שמנסה להעיר אותנו מדרכינו הלא מודעת, כדבריו החביבים של הרמב"ם (הל' תשובה, פ"ג, הל' ד'):
"אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם."
פעמים רבות אנו מעדיפים להשקיט ולהכהות את הקול הצורם והמאיר של השופר. הרי לשים לב לשופר, זה להציף את החרדה. כדברי הנביא- "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?" (עמוס, ג', ו'). לחוות חיים ממשים זה לחוות את השבריריות, הכאב, חוסר הודאות ואף החרדה הטמונה בחיים. פעמים רבות התרבות מכוונת אותנו להתגונן מהחיים עצמם וכך מרגיעה/מרגילה/מרדימה אותנו, כדברי המשורר אנו נהפכים " comfortably numb". רק מי שמוכן לסור לראות את הבעירה של החיים, מי שמוכן על אף הפחד לגעת ולחוות את רגעים של אימה, אולי יזכה לחולל שינוי בחיים, ולקרב את עצמו.ה ואותנו לשינוי ממשי ומטיב של החיים עצמם.
מתואר אודות רבי אליעזר בן דורדיא, בעל התשובה הגדול של התלמוד (עבודה זרה י"ז.), שההתנהגות המינית שלו ("שלא הניח זונה אחת בעולם") מומשג כ'הרגל' ("בשעת הרגל דבר"). לעיתים אף חיים פרועים, יכולים להפוך להרגל ולהרדים את האדם מהכאב והמצוקה הפנימית, וצעקות הדל והשבורים מבחוץ. רק לאחר שאליעזר, הפסיק להשתמש באמצעי אלחוש המכחישים את הכאב הפנימי, ורק לאחר שהתחבר לבכי הגועה מתוכו, ושם את ליבו שהוא נמצא על פי תהום, הצליח לחולל שינוי ממשי. (אכן לעיתים רק 'משבר אמצע החיים/40' מצליח להעיר אותנו ממצבינו האפאטי ומתרדמתנו הדוגמטית).
בימי אלה של סוף השנה, שהזמן אוזל וכלה, איננו זקוקים ל'ימי הסתגלות', אלא לאומץ כיחידים, כקהילה ואומה לתת לחרדת החיים, אימת הימים הנוראים והפחד לעשות חשבון נפש אמתי לחדור לשד עצמותינו. רק אם נשים לב לצדדים הכואבים והלא מסופקים של מציאותינו, נוכל לחפש ואולי למצוא את פוטנציאל של חיים עוצמתיים וממשים. הלוואי שיהיה לנו את האומץ לשמוע לקול השופר רגע לפי נפילה לתהום התרדמה.