מעשה נקמה, מה אנחנו חושבים לגביו? איזה תחושה עוברת בנו בגוף כשאנו שומעים את המילה נקמה? אני מרשה לעצמי להכליל ולומר שבעוד שכעס, פגיעה ועלבון הינם רגשות שאנחנו נותנים להם לגיטימציה, בחברה שבה אנו חיים נקמה נתפסת כמעשה שלילי. כמעשה שהמניע לביצועו פסול והתוצאות שלו הרסניות.
ומה מקומו של מעשה הנקם ביהדות? אנו מצויים "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח) וכך גם פוסק הרמב"ם:
"הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר "לא תקום" ואף על פי שאינו לוקה עליו, דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו, על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם."
(רמב"ם, משנה תורה, הלכות דעות פרק ז הלכה ז')
אך לצד איסור זה, בפסוקים רבים בתנ"ך ואף בתפילות שחלקן מבוססות על פסוקי התנ"ך וחלקן חוברו מאוחר יותר נזכרת נקמה. ואציג להלן דוגמאות המופיעות בתפילות השגורות:
בפסוקי דזמרה אנו אומרים: לַעֲשׂוֹת נְקָמָה בַּגּוֹיִם תּוֹכֵחֹת בַּלְאֻמִּים (תהילים קמט, ז) שיר של יום רביעי פותח במילים: "אֵ-ל נְקָמוֹת ה' אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ" (תהילים צד, א). במזמורי קבלת שבת אנו אומרים: "ה' אֱ-לֹהֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם" (תהילים צד, ח).
באופן מרוכז יותר ובוטה יותר קריאה לנקמה המשלבת מספר פסוקים העוסקים בנושא זה נאמרת בתפילת אב הרחמים בשבת פני הכנסת ספר תורה:
"אָב הָרַחֲמִים שׁוֹכֵן מְרוֹמִים…יִזְכְּרֵם אֱלֹהֵינוּ לְטוֹבָה עִם שְׁאָר צַדִּיקֵי עוֹלָם. וְיִנְקֹם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדָיו הַשָּׁפוּךְ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקֹּם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: וְעַל יְדֵי עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים כָּתוּב לֵאמֹר. וְנִקֵּיתִי דָּמָם לֹא נִקֵּיתִי וַ-ה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן: וּבְכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ נֶאֱמַר לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם, יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ:וְאוֹמֵר, כִּי דוֹרֵשׁ דָּמִים אוֹתָם זָכָר לא שָׁכַח צַעֲקַת עֲנָוִים: וְאוֹמֵר, יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְוִיּוֹת מָחַץ רֹאשׁ עַל אֶרֶץ רַבָּה. מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה עַל כֵּן יָרִים רֹאשׁ.
יש שיישבו את הסתירה בין ההמנעות מנקמה לתפיסה החיובית ביחס אליה באמירה שאין זה מתפקיד בני האדם לנקום אלא זה תפקידו של הקב"ה. פרופ' יהודה אייזנברג הציע ליישב את הסתירה בכך שנקמת איש ברעהו פסולה בעוד שהתנ"ך בפסוקים שהבאנו לעיל מדבר על נקמה מסוג אחר, נקמה במשמעות גמול ועונש המוטל על עם חוטא, עונש הבא לכפר על חטאי העם, ועל הפגיעה שפגע בישראל ואלוהיו.
ובמתח שבין ההזדהות עם איסור הנקמה והתפילה לקב"ה שינקום את דם עמו השפוך אנו עומדים מול זכרון הניספים בשואה וצוואותיהם. במהלך השואה ואף לאחריה נשמעה קריאה מפי הקורבנות לנקמה בנאצים. כדי להמחיש בקשה זו אביא מספר מועט של דוגמאות שישמיעו את קולם של הנרצחים:
בסידור שנמצא לפני מספר שנים במחנה ההשמדה טרבלינקה כתב בדם אדם בשם משה קמינקא: "טאטע נקומה". במילים ספורות הכתובות על כריכת הסידור הוא מבקש מהקב"ה את נקמתן של בתו ואשתו.
לצד בקשה זו לנקמה שתעשה על ידי הקב"ה, ישנן בקשות לנקמה אנושית. כך לדוגמא במחנה ההשמדה חלמנו נמצאו כתבים של יהודים מגורשים שחיכו למותם, וכן צוואות כתובות על נייר. האסירים ששהו במחנה זה יותר מכמה שעות, ידעו מה גורל המגורשים וצפו שזה יהיה גם גורלם, הביעו בצוואתם את רצונם האחרון. בצוואות ובכתובות רבות חוזרת בקשת הנקמה ואביא דוגמא אחת: ישראל זיגלמן כתב: "לפני שנתיים הביאו הנה את כל הילדים מגטו לודז' והרעילו אותם בגז ואחר כך שרפו אותם. מה יש לכם לומר על זה? באמת גיליתי פה את עקבות ילדי. […] ואתם, החיים בחופש, האם תוכלו להביט בכל זה ולא להגיב? אין איש עונה לי. איש אינו נותן לי עצה. […] אני אחיה לראות את היום הנורא שמכינים גם לי. אין מנוס מזה! הייתי צריך להיות עם משפחתי. […] עלי לסיים עכשיו מפני שעיני כבר כואבות מן הדמעות ובא הזמן לשכב על הרצפה הקשה. אני מבקש מכם, אתם המבורכים, קחו נקם מן החיות האלה למעננו למען בני משפחתנו." (בטאון מכון אייבשיץ, טבת תשס"ז).
נקמת דם ורצח של גרמנים התקיימה במימדים יחסית מצומצמים אחרי השואה על ידי שורדי שואה פרטיזנים, יוצאי מחתרות ומחנות ואף על ידי חיילי בריגדה שהיו באירופה. הידועה שבפעולות אלו היא התארגנות שבראשה עמדה אבא קובנר ובמסגרתה שאפו לרצוח 6 מליון גרמנים כנקמה על רצח שישה מליון יהודים. יהודה מימון, אחרון חברי קבוצת הנקם של אבא קובנר שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים, אמר בראיון לחוקרת דינה פורת: "חשבנו באותם זמנים שזה חובה מעל לעלייה ארצה, מעל לבריאת חיינו. קודם כל לנקום את נקמת אותם אנשים שנפלו על לא עוול בכפם, וכאשר ראינו את הקירות "יידן נמת נקומה" זו הייתה הצוואה של יהודים שגרמנים הוציאו להורג. אנחנו ראינו אותם ואנחנו צריכים לבצע את הצוואה הזו". אלא שמסיבות פרקטיות ופרגמטיות ניצולי השואה התמקדו בשיקום החיים ובבניית משפחות חדשות ואף והנהגת הישוב שהייתה בקשר עם קובנר ואנשיו מנעה מהם לממש את רצונם מחשש לפגיעה בשאיפה להקמת מדינה יהודית.
האם התקיימה בקשתם של הנרצחים? האם מוטב שלא התקיימה? אינני רוצה להכריע בסוגיה, אלא לסיים בבקשת נקמה שנכתבה במחבוא בבלגיה על ידי נער בשם משה פלינקר. משה נספה באושויץ, אך יומנו שרד ופורסם:
…בדברי אליכם על דבר נקמה, אינני חפץ כלל וכלל שתבינו בזה שכל יהודי שאפשר לו לשאת חרב יקום ויתנפל על גרמני, לנקום ממנו את דם אחינו ואחיותינו ואת כאבם הכמעט אין קיצי. לא, אחי החביבים, כשמדברים בישראל על נקמה כזו, מלוה זה תמיד מתפילה לקב"ה שהוא יקום את נקמתנו, כי בחפצנו לנקום מה שיש לנקום נצטרך להתקומם לכל העולם כולו, כי אין עם ואין ארץ שלא סבלנו מהם צרות מרות וקשות.
לא, אחי, בדברי אליכם על דבר נקמה דורש אני מכם לשים לב רק לצד החיובי של הנקמה. נקמתנו, לצרותינו של היום ולצרות כל הגלות הארוכה שאנו סובלים זה יותר מאלפיים שנה, תהיה הקמת ארצנו וישובה על ידי עמנו והשבת עמנו החביב לארץ נחלתו. זאת הנקמה היותר גדולה שיש בידינו לקום. לנקמה זו אנו מבקשים בראש וראשונה עזרת אלוקינו, אלקי ישראל, ששמרנו משך כל הגלות מאבדון…
(פלינקר משה, "הנער משה", ירושלים, תשל"ח, עמ' 110-109)