"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (ספר במדבר, פרק ל, פסוק ג)
"ולא יעשה דבריו חולין" (ספרי פרשת מטות פיסקא א)
"לא! אני לא רוצה שתקנה לי מתנה", היא אמרה, ואני שאלתי את עצמי למה היא מתכוונת כשהיא אומרת "לא". נכון, לאחר נישואינו היינו שנינו סטודנטים, והיה סביר שנימנע מפינוקים, אבל האם זה נכון גם היום, 20 שנה מאוחר יותר כששנינו, ברוך ה', התקדמנו והתבססנו? אולי כשהיא אומרת שהיא לא רוצה מתנה, היא מתכוונת שהיא רוצה שאקנה את המתנה כי אני רוצה, ולא כי היא רוצה? האם צדק השופט חשין כשאמר שתמיד משמעותן של המילים היא המשמעות המילולית שלהן? כאילו אינן מושפעות מהקשר?
לפעמים, למשמעות המילים יש גם השלכות משפטיות. דוגמה מוּכּרת מתחום המיסוי היא כאשר נקבע בחוק שיש פער במיסוי בין ריהוט סלוני לבין מיכשור חימום, וצריך להחליט מה המס המוטל על כמין מעוצב: האם הוא אביזר נוי מחמם, או אמצעי חימום מעוצב? או, מה יעשה שופט שמגיעים אליו שני אנשים המסכימים על כך שהאחד התחייב לחברו שימכור לו חמור, אלא שהקונה טוען שהתכוון למכשיר המשמש לתרגילי אתלטיקה קלה, ואילו המוכר סיפק לו את בעל החיים.
השופט אהרן ברק הציע להתייחס להקשר: אם העיסקה נערכה בשוק לממכר בעלי חיים יהיה סביר להניח שצודק המוכר, ואילו אם היו ביריד לציוד ספורט ההכרעה תהיה לטובת הקונה. ומה אם העסקה נערכה ברחוב? כאן, נפנה לזהות המקצועית שלהם: אם שני האנשים הם מורים להתעמלות כנראה שהכוונה הייתה למכשיר אתלטיקה, ואילו אם שניהם היו חקלאים – ניתן להניח שהכוונה הייתה לבעל חיים. הבנתו של האדם תלויה בהקשר בו הוא חי ופועל.
זו לא רק שאלה של צדק, אלא שאלה של הבנת השפה. מתברר שהמשמעות המילולית מושפעת מההקשר החברתי והתרבותי, ואדם שאינו מבין טוב את התרבות בה הוא נמצא יתקשה להבין את המשמעות של המילים אותן הוא שומע, אפילו אם הוא מצויד במילון. במילים אחרות, יש קשר הדוק בין הבנת התרבות ועולם הרוח והמעשה לבין הבנת השפה. יש היגיון פנימי לכל מערכת; תוקף ההסברים וההוכחות משתנות מהקשר להקשר, וכך שפת הכלכלנים שונה מזו של המשפטנים ושתי השפות שונות משפת החינוך והשפה הנוהגת במגרשי הספורט – גם אם המילים אותן מילים.
חז"ל הבינו זאת היטב, ולכן קבעו שלמרות שגם מילים שאינן מבטאות קבלת נדר באופן מובהק, אם בהקשר התרבותי ברור שזהו נדר – המילים מחייבות. באופן דומה, על אף שיש דרכי קניין המוסדרות בהלכה, אם יש מנהג סוחרים מחייב – הוא יהיה בעל תוקף הלכתי גם אם הוא חורג מהמוסכמות ההלכתיות.
כשתובנה זו בידי, אני מתבונן בפרשיות השבוע, ושואל את עצמי האם אני מבין מה כתוב פה, כלומר, לא האם אני מבין את המילים, אלא האם יש להן משמעות בהקשר חיי, והנה כמה מענייני הפרשיות:
א. אדם שנדר נדר חייב לקיים אותו. אלא אם כן האדם הזה הוא אישה. לאישה אין סמכות לקבל על עצמה נדר, והיא צריכה את הסכמת בעלה או אביה. אם הם יחליטו להפר את נדרה – הוא מופר.
ב. יש להרוג נשים שפיתו גברים לקיים איתן יחסי אישות. כמובן, זאת בתנאי שהן אינן יהודיות והגברים יהודים. גם השמדת עם מוצדקת במידה שהעם היהודי עבד את אלילי אותו עם. למען הסר ספק, יש להרוג גם את ילדי העם. את הילדות אפשר להשאיר בחיים. למותר לציין שמותר, ואולי אפילו מצווה, לקחת את רכוש העם הנטבח כשלל מלחמה ולחלקו בין הלוחמים ושאר העם, וחלק ילך למשכן ה', כי לא הגיוני שרק העם ייהנה מהשלל ולא ייתן חלק לאלוקיו.
ג. נקמת דם היא מעשה ראוי. כמובן, אם הרצח היה במזיד יש להביא את הרוצח למשפט ולקיים בו עונש מוות, אך אם ידוע שהרג בשוגג – ירדפו אחריו בני משפחת הנרצח וירצחוהו נפש, אלא אם כן הספיק להיכנס לעיר מקלט.
ד. בנות לא יורשות את הוריהם. אחיהן יורשים באופן בלעדי, ואם אין אחים – יקדמו להם הדודים. באופן חריג, אם נישאו לבני דודיהן מאותו השבט – הירושה תעבור אליהן ותסתפח למשפחת בני הדודים.
מה כתוב פה? איך הדברים הללו הגיוניים? מה הפשר שלהם לחיי, בהם יש לי מנהלת שמקבלת החלטות המחייבות אותי; ההבחנה בין בני דת, גזע או מין בענישה אינה קבילה בבתי המשפט שנותנים לי סעד; טבח עם הוא פשע נגד האנושות, ולקיחת שלל היא פשע מלחמה בצבא בו אני משרת; נקמת דם היא עוד רצח, ובנות יורשות את הוריהן, ואפילו חולקות את הרכוש במקרה גירושין, אפילו בבית דין רבני.
בעיני, עוד לפני מציאת הפשר שברור לי שישנו, חשובה השאלה שניצבת בפני: האם אני מבין למה התורה מתכוונת כשהיא אומרת "לא"? איזו שפה אני מדבר? יהודית או ישראלית? במשך שנים, הציונות-הדתית מספרת לעצמה שהיא מצליחה לאחות את התרבות המערבית ואת זו היהודית, שהיא עיצבה את "המקף-המחבר", ואני שואל את עצמי האם אנו, בני הציונות-הדתית, אזרחים בשני עולמות, או שהפכנו להיות אזרחי העולם החילוני ותיירים בעולם הדתי. אני מאמין שיש מקום לפרשנות מחודשת שנאמנת למורשת הרוחנית היהודית ומנהלת שיחה עם תנאי המציאות והתפיסות הערכיות שלנו, אבל כשילדים עם רקע דתי שלומדים בבית ספר דתי רגישים לכל ניואנס בספורט ובתכניות הטלוויזיה אך לא מבינים את סדר התפילה ומילותיה ואינם חשים בני בית בארון הספרים היהודי, אני תוהה האם הציונות הדתית ממשיכה להיות פירוש חיוני של היהדות או שאט אט היא הופכת להיות צל דהוי? אני מתבונן בילדי בדאגה ותוהה האם ואיך אפשר להיות דו-לשוני ומה תהיה שפת האם התרבותית שלהם?