הפרשה הכי אקטואלית שהיתה לנו כאן מזה זמן. פרשה על מנהיגות, על ניהול עם, על כללי התנהגות, על ניסים ועל ההתמודדות איתם – ערימת מצרכים נדירים בימים אלה ממש.
יתרו פוגש את משה ושואל אותו מה נשמע. במקום לשמוע על שלומו של משה, הוא שומע על אלוהיו. במקום לשמוע ממשה כמה קשה היה בחודשים האחרונים או בשנים האחרונות, ואיזה תהפוכות הוא עבר, או מה זה בשבילו להנהיג את ישראל, הוא שומע כמה טוב ה': "וַיְסַפֵּ֤ר משֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה' לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם ה'" (שמות יח, ח).
משה לא מסתפק ב"מה נשמע ברוך השם", אלא מתעמק בסיפור החוויה הלאומית של ההצלה ממצרים, כשהדגש הוא על ההצלה האלוהית, ולא על המנהיגות הפנומנלית שלו עצמו.
אבל המנהיגות של משה מעניינת את יתרו. הוא מתבונן בו. הוא רואה אותו שופט את העם "מִן־הַבֹּ֖קֶר עַד־הָעָֽרֶב", הוא תוהה מה בין משה לבין האלוהים, מי זה מי, איפה נגמר משה ומתחיל רבונו של עולם. עבור משה אין מרווח: "כִּֽי־יָבֹ֥א אֵלַ֛י הָעָ֖ם לִדְר֥שׁ אֱלֹהִֽים" (יח, טו).
יתרו מבין שבלי מנהיג אין עם, ואם מנהיג קורס גם אין עם: " נָבֹ֣ל תִּבֹּ֔ל גַּם־אַתָּ֕ה גַּם־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה". הוא מלמד את משה לייצר מנגנוני ניהול ושלטון, שיאפשרו גם למשה וגם לעם לחיות. הוא מאפיין את המנהיגים האלה: "אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹהִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שׂ֣נְאֵי בָ֑צַע" – קודם כל הם צריכים להיות אנשי חיל, אנשים אמיצי לב, ורק אחרי כן הם צריכים להיות יראי אלוהים, אנשי אמת, שונאי בצע.
קודם כל אתם. יתרו מלמד את משה רבנו ואת כולנו בפרשה הזו: אני שואל מה שלומך, משה, לא מה שלומו של ה' וכמה הוא הציל את ישראל מיד מצרים. אני שואל איך אתה מעביר את דבר ה' אל העם, ולא איך אלוהים מדבר איתם. אני מספר לך מי צריכים להיות מנהיגי העם הזה – אנשים שהם קודם כל אנשים – אנשי חיל, אמיצים, עומדים בפני עצמם, ורק אחרי כן – יראי אלוהים. זה לא רק בשבילך, משה, כדי שלא תקרוס, מספר לו יתרו, זה למען העם שלך: "אִ֣ם אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תַּֽעֲשֶׂ֔ה וְצִוְּךָ֣ אֱלֹהִ֔ים וְיָֽכָלְתָּ֖ עֲמֹ֑ד וְגַם֙ כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה עַל־מְקֹמ֖וֹ יָבֹ֥א בְשָׁלֽוֹם:" (יח, כג)
יתרו מוודא שהמבנה מתפקד והולך לשלום. אבל הפרשה, ששמה נקרא עליו דווקא, בכלל עוסקת באירוע המכונן של קבלת לוחות הברית.
בניגוד לנס קריעת ים סוף שנראה באמצעות כוחות הטבע, מתן תורה הוא התגלות ישירה של אלוהים. את נס קריעת ים סוף ליוו בעיקר תחושות בהלה, דחיפות, חוסר אונים והקלה גדולה לאחר מכן. נס מתן תורה לעומת זאת, דורש הכנה של שלושה ימים לפניו, ופסוקים רבים אחריו מוקדשים לעיבוד חוויותיו המורכבות של עם ישראל שפגש את אלוהיו.
לוחות הברית יהיו מעתה הסיפור ההיסטורי של עם ישראל. גם בשנות מגיפה וזום, ילדים ימשיכו לדעת בעל פה את עשרת כללי ההתנהגות והמוסר שנטבעו על הר סיני בליבותיהם של בני ישראל לדור ודור. אבל בני ישראל עומדים במעמד המופתי הזה, שכולו מלא חיל ורעדה, ולא מוציאים תוף ורוקדים ורוקדים מלאי שמחה, אלא חוששים לחייהם. גם אחרי הנס הם זקוקים לתיווך של משה, האיש היחיד שיכול לעמוד במחיצתו של אלוהים, לשמוע את דבריו, ולתרגם אותם להמון העם: "וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־משֶׁ֔ה דַּבֶּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת:" (יט, טז). ומשה מסביר ומתווך, מרגיע ומבהיר.
פרשת יתרו היא כל כולה מנהיגות ושלטון. היא מנהיגות בשר ודם והיא מנהיגות אלוהית. היא שלטון יחיד ושלטון מערכתי. היא מתן כללים מוסריים, ביחד עם הדרך ליישם אותם. היא גם ההפרדה בין הנהגה אנושית להנהגה אלוהית, כשברור מקומו של אלוהים, וברור מקומו של משה.
עם שלהי הסגר ושלהי הגשת הרשימות לכנסת, עם תחילתו של נס החיסון, פרשת יתרו היא תזכורת לאיך מנהיגים עם, ואיך מנהלים מדינה. היא הבהרה שיש דרך לעשות כל דבר, שמנהיג לא יכול לעשות הכל בעצמו – אפילו אם אלוהים מדבר אליו. היא מזכירה לנו שלפעמים ניסים גדולים דורשים הכנה והתכווננות של מקבלי הנס, שלפעמים ניסים גדולים דורשים תיווך אחרי שהם קרו, אפילו אם עם ישראל כולו שמע את האלוהים והרגיש אותו בגוף.
ובתוך כל זה, ועל אף גודל מעמד קבלת התורה שיש בפרשה – הפרשה נקראת יתרו, על שם האדם שראה את משה האיש ולימד אותו את יסודות ההנהגה: יידע כל מנהיג שהוא לא האלוהים, ושאפילו אם הוא התגלה אליו ישירות – צריך ללמוד, אפילו מבשר ודם, ואפילו שאינו מהעם שלך – איך מנהלים את כל העם הזה ומאפשרים לו לחיות.