לע"נ סבי זרח בן נוארה
בשנה האחרונה חווינו פגיעה קשה בחירות שלנו: בסגרים הוגבלה זכותנו להסתובב בחוץ כרצוננו, בבידודים נאלצנו לא לצאת כלל מהבית, ובימים 'שגרתיים' נאסר עלינו להתקהל למטרות שונות. סיכום שנה כזו, בואכה חג הפסח, מעמת אותנו עם שאלה שעשויה להישאל בכל דור ובכל מקום באופנים שונים: כיצד באה לידי ביטוי חירותנו?
אנו רגילים לומר, שבפסח חוגגים את היציאה מעבדות לחירות וכפי שאנו אומרים בסדר ההגדה:
'לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח…למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו: הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה'.
עם זאת, ניתן לראות שבמסורת היהודית אין די בחירות שלילית, קרי, העדר מחויבויות חיצוניות לגורם זר: לאחר יציאת מצרים, הקב"ה לא נפרד מעם ישראל כידידים ואפשר לכל איש או משפחה לעשות כרצונם. יציאת מצרים מתוארת כצעד פתיחה ראשוני שמטרתו קבלת עול תורה ומצוות בסיני, ומעבר מפרעה האדון הקודם לקב"ה, האדון החדש:
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה: (שמות פרק ג , י-יב)
אם כן, כבר בכתב המינוי שנתן הקב"ה למשה כמושיע של ישראל ממצרים, מגלה הקב"ה למשה (במעמד צד אחד…) שמטרת יציאת מצרים היא שבני ישראל בכלל יתחילו לעבוד את הקב"ה בעצמו, החל ממעמד הר סיני.
ובאמת, ישנם מקורות מפורשים שמציגים את יחסי הקב"ה ועם ישראל כיחסים שבין עבד לאדונו. יחסים שלהם אף יש נפקות הלכתית בסוגיות ממוניות:
והאמר רב: פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום! – אמר ליה: כל כמה דלא הדר ביה – כיד בעל הבית הוא, כי הדר ביה – טעמא אחרינא הוא, דכתיב כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם, ולא עבדים לעבדים (בבלי, בבא מציעא, י עמוד א)
הגמרא קובעת כי פועל יכול לחזור בו באמצע היום מהבטחתו לבעל הבית שהוא יעבוד איתו לאורך יום שלם. הטעם לכך הוא שהפועל הוא כבר עבד של מישהו אחר – של הקב"ה, ולכן הוא לא פנוי למחויבויות אבסולוטיות נוספות לאדם אחר.
אם ככה, מהי החירות הגדולה שאנו חוגגים בפסח? מה כל כך משמח במעבר מאדון אחד לאדון אחר?
נראה, שהחירות השלילית, שפטרה אותנו מעבדות לבשר ודם ביציאת מצרים, קיבלה רובד נוסף במעמד הר סיני: במעמד הר סיני עם ישראל קיבל גם 'חירות חיובית'. בהר סיני קיבל אמנם עם ישראל עול תורה ומצוות, המחייב אותו לחיות לפי ציוויו של הקב"ה, אך בנוסף לכך הוא קיבל גם את היכולת לדון עם הקב"ה בגובה העיניים, ולהיות חלק מהמשא ומתן על עיצוב חייו:
המשנה במסכת אבות קובעת כך:
"והלוחות מעשה א-להים המה והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלוחות": אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה. (אבות ו, ב)
במבט ראשוני, זוהי קביעה תמוהה: איך אפשר להבין שדווקא מי שמחויב לתורה, ולמה ש'חרות על הלוחות', הוא בן חורין? ואם נדייק בנוסח, רק הוא יכול להיחשב בן חורין? במבט ראשוני, זהו פרדוקס.
עם זאת, אם נדייק בלשון המשנה, המשנה לא קובעת שבן חורין הוא מי שמקיים את המצוות, או משנן את דברי התורה וכדומה. בן החורין הוא מי שעוסק בתלמוד תורה. מעבדים לא מצופה ללמוד, או להבין, ובטח לא לקחת חלק בדיון: עבדים מצווים לעשות. רק בני חורין, יכולים לקחת חלק בשולחן המשא ומתן. ללמוד, לדון ולהתווכח- זוהי היכולת שהוענקה לעם ישראל בהר סיני.
תובנה זו מגיעה אל הקצה על רקע המעשה המפורסם בתנורו של עכנאי, שמפאת אריכותו אזכיר רק חלק ממנו:
…באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו …חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא. …(מאז) שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת".
אשכחיה (פגש) רבי נתן לאליהו, אמר ליה (לו): מאי עביד (מה עשה) קודשא בריך הוא בההיא שעתא (באותו הזמן)? – אמר ליה(לו): … חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני. (בבלי, בבא מציעא, נט עמוד ב)
מאז מעמד הר סיני, אין בלעדיות לבת קול היוצאת מן השמים, וההכרעה כפופה לרוב בשר ודם – 'אחרי רבים להטות' (אפרופו בחירות? 😊 ). תגובתו של הקב"ה, 'ניצחוני בני', מראה כיצד במעמד הר סיני הפך עם ישראל לבן חורין אמיתי, שיכול להשתתף בשיח הרוחני-תורני- לאומי, בנוסף לחירות המתבקשת משלטון זר.