רצוני ורצונו

ואני רוצה לעשות רצונך כרצונך
באמת ובתמים ,אחת ולתמיד
בלי מסכים בלי מסכות בלי לרצות לרצות
באמת ובתמים ,אחת ולתמיד

אחת ולתמיד – ישי ריבו

ישי מדבר על אדם המחפש את קרבתו של ה', אך במהלך שגרת החיים הוא הולך לאיבוד ולא תמיד מגיע ליעד. החיפוש אחרי הקשר והחיבור קיים כל הזמן, אך לעיתים האדם מתכנס בתוכו ובונה לעצמו הגנות. יוצא לרחובה של עיר, אך לא תמיד המציאות ברורה לו והוא לא תמיד משקלל את הערכים בצורה נכונה והקב"ה נותר בקרן זווית. ישנן אידאות גדולות שאותן רוצים להשיג, אבל בשורה התחתונה הפער בין הדיבור והחלומות ובין המציאות הולך וגדל. הלב נשאר טהור, והשאיפה נשארת במקומה. הרצון לעבוד את ה' קיים ומחכה לרגע שבו הוא יבוא לידי ביטוי בעולם המעשה. 

בפזמון של השיר ישי מדגיש את הכנות הנדרשת בעבודה ה'. החשש הקיים הוא שהאדם יגרום להטיה בעבודת ה' בעקבות תפיסותיו. במצב כזה ייתכן ותהיה שאיפה לחוויה רוחנית, אך היא לא תהיה עבודת ה' אלא עבודת האדם. כאשר האדם משנה את רצון ה' לרצונו שלו, אז הוא יוצר שינוי בעבודת ה' כך שהוא יתחבר אליה בצורה טובה יותר. מתוך מטרה טובה זו, האדם חושב שרצונו של ה' הוא כרצון האדם וכאילו מחדש לעצמו דת. לעיתים תופעה זו יכולה להתרחש מסיבות אחרות, כדוגמת מסכות חיצוניות. האדם רוצה להציג את עצמו בצורה מסוימת כלפי חוץ אך מציאות זו אינה פנימית ואותנטית. השפעות חיצוניות וחברתיות יכולות להשפיע על הדרך בה אנו תופסים את רצון ה', והרצון לרצות אחרים יכול להתערבב עם האמת והתמימות. 

אבל קיימת שאלה קשה ביותר- כיצד יודעים מהו רצון ה'? מהו הגבול הדק שבין הבנת רצונו בעולם ובין הפיכת רצוננו לכביכול רצונו? מדובר על שאלה קשה שאיני יודע אם לי יש פתרון מלא לה, וודאי שמסגרת זו לא תספיק. אבל עצם העלאת השאלה כבר חשובה. אנו נדרשים לבחון שאלה זו בכנות ובענווה ולזכור שלא כל פעולה שיוצרת אצלי תחושת חוויה וקשר בטווח הקצר, היא הנכונה והרצויה בהיבט הרחב. 

ישי מעלה על נס חוויה שפחות פופולרית בימינו ונוגעת לאפשרות של ביטול העצמי ועשיית 'רצונך כרצונך'. תחושת העקידה בעבודה ה' וביטול רצוננו בפני התורה וההלכה עומדת בבסיס חיוב בתורה ומצוות. הרב סולובייצ'יק מציג גישה זו בהרחבה:

הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת 'משא' טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר… תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה – מציאת העצמוּת. ברם, אי אפשר לו לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה

(דברי השקפה, עמ' 255-254).

 דבריו של הרב סולובייצ'יק מציגים גישה הנשמעת קיצונית לאוזן, אך חשוב לזכור שבחינה זה בעבודת ה' מוסכמת ומקובלת. שאלת האיזונים בין ההיבטים השונים הקיימים בקשר ביננו ובין רבש"ע היא שאלת מפתח שכל אחד מציב את עצמו בנקודה אחרת על הגרף. 

כפי שכבר כתבתי, איני מתיימר להציג בשורות אלו אמירה חדה כיצד נדע מהו רצון ה'. שאלות רבות נשארות לפתחנו: כיצד נבין את רצון ה' הוא לאור מה שנמסר לנו בתורה ובהלכה? האם נמשיך את עבודת ה' כפי שניתנה לנו מדורות קודמים או נסלול דרך חדשה, והאם היא תשנה כיוון או תמשיך את המסורת? איזה מסכים עוזרים לנו בעבודת ה' ואלו רק גורמים לנו להסתתר מאחורי מסכה ולנסות לרצות אחרים? עד כמה אנחנו בוחנים את עצמנו באמת ובתמים או רצים לדבר גבוהה גבוהה גם ללא כיסוי?

השאלות רבות, והתשובות מורכבות. בינתיים ניתן לחשוב בזמן שמקשיבים לשיר, למילים ולתווים – 'אחת ולתמיד'. 

ולוואי שנזכה לעשות רצונך!

מחשבה 1 על “רצוני ורצונו”

  1. ישר כח אוהד, גם על “בר שיח” וגם על הכתיבה.
    יותם תודה רבה על האתר!

    מעניין שהרב סולובייציק אינו מבקש לבטל את הקונפליקט בין ציווי ה’ והיצר. בעיניו המאבק והיסורים יש להם מימד הירואי, ויש תקווה שבאופן פרדוקסלי אם אדם יתגבר על יצרו/עצמו הוא ימצא את עצמיותו ויגע במימד טרנסצנדנטלי.

    לעומת זאת, ישי ריבו חווה את עצמו כחוטא, ומתחנן ומתפלל שסוף סוף הוא לא ימצא את עצמו במאבק עם היצר.

    אם אני יורד לסוף דעתך, בעוד הרב סולובייציק וריבו, יודעים מה הוא רצון ה’, אך מוצאים את עצמם בקונפליקט עם רצון ה’ (וכל אחד מבקש פתרון אחר).
    אתה שואל שאלות חשובות לגבי רצון ה’, למשל “האם רצונו משתנה לאורך הדורות?” ואם כן, מה הוא רוצה מאיתנו וכו’

    כאן אתה אכן פותח לפנינו דיון חדש…

    הגב

השאר תגובה