בין בית לחצר – רצוא ושוב / בנימין גולדנהירש

בתוכניות סאטירה ישראליות מציגים, בשילוב קורטוב של הומור, את המתח הקיים במשפחות לקראת החגים. האיש מבקש ל'עשות' את הסדר אצל אימו, בה בעת שהאישה מבקשת לשהות בחג עם משפחתה. גם לאחר ההכרעה הקשה, עדיין נותרת לגיבורים התמודדות גם בבית ילדותם. המילה 'בית' מעוררת געגועים חמים לריחות וטעמים נעימים, וכמיהה למקום ששם סוף סוף נרגיש במקום, בבית. אולם, כאשר באמת חוזרים הביתה באופן ממשי, חוזרים ונפגשים עם המתחים והקונפליקטים הישנים – קנאה ותחרות מתעוררים, ופצעים ישנים נפתחים. להיות בבית, לשוב הביתה, הינה חוויה מורכבת ומסובכת, ואנו נזכרים באמת הפשוטה עד כמה לאהוב מלווה בכאב.

כעת אנחנו עומדים על סף החתימה של ספר שמות. ספר שחציו הראשון הינו מסע מיוחד בין עם ישראל לקב"ה. ישראל הסובלים מדיכוי במצרים, מוּצַאִים וניצולים על ידי ה' במטרה להביא אותם אל ארץ זבת חלב ודבש. כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים ומגיעים למדבר, ה' כורת עימם ברית, והם זוכים למעמד הר סיני. על מנת לתאר מסע מופלא זה, חז"ל קישרו בין יציאת מצרים למגילת שיר השירים, מגילה שנקרא בחג הפסח המתקרב. שיר השירים, כשיר אהבה המתרחש ב"שדה", הוא הדימוי המתאים לתיאור היחסים בין עם ישראל ואלוהיו. דווקא בטבע אפשר לחוות סיפור אהבה מלא תשוקה וגעגוע.

פתאום בחלק השני של ספר שמות אנחנו מצווים, "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" (כ"ה, ח'). ה' מצווה שבני ישראל יבנו לו מקום לשכון, בית עם מיטה (ארון העדות) שולחן ומנורה. אולי ניתן לתהות מדוע לא מספיק מזבח אדמה שבו נקריב אל ה' והוא יברך אותנו בכל מקום אשר נזכיר את שמו (שמות כ',כ')? לשכון יחדיו זה מסובך, ואולי עדיף שמשה ייטע את אוהל מועד מחוץ למחנה, ורק מי שמבקש את ה' ידרוש אותו באוהל אשר במדבר?

לאורך התנ"ך אנחנו קוראים על אלו שביקשו את קרבת הקודש – עלי, דוד ושלמה היו בעלי תשוקה "לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו". אנחנו נרגשים לקרוא וללמוד על הכמיהה לבית, אך גם יודעים היטב את ההיסטוריה והסוף העצוב של הבית. אנחנו נזכרים בביקורת הנביאים, "כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת א-לוהים מעולות" (הושע ו', ו'), למה לי רוב זבחיכם יאמר ה'… כי תבוא לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי…" (ישעיה, א'). לעומת רוב הנביאים, הנביא יחזקאל בן בוזי תופס את המקדש כמקום אידיאלי, ובמשך פרקים רבים מתאר מקדש עתידי מפואר (בפרקים האחרונים בספר, לאחר החורבן).

בשבת זו, שבת החודש, נקרא מדברי הנביא יחזקאל (פרק מ"ה) על חנוכת המקדש העתידי שתתרחש בראש חודש ניסן. אנו תוהים, האם דווקא העובדה שיחזקאל נמצא רחוק רחוק על 'נהר כבר', ולאחר שהמקדש כבר איננו, הוא המסוגל ליצור אידיאליזציה על המושג בית? האם דווקא הריחוק מאפשר את הגעגוע והרצון 'לחזור הביתה', אך אם אכן נחזור כבר יתקוף הדחף למסע נדודים נוסף?

הדברים רלוונטיים במיוחד בימים אלה אשר ניתן לשוב אל בתי הכנסיות, 'מקדשי המעט'. אבל, אולי עדיף להישאר עם התפילות הפרטיות ומנייני החצר?

הדילמה היא עמוקה עבורנו, קהילת בר לב, המבקשת לבנות בית כנסת. כפי שנקרא בפרשה, על מנת לבנות משכן/בית (כנסת) נדרש חכמת לב ונדיבות לב רבה. האם מבנה קבע, יהווה עבור קהילתנו בית חם מלא ערבות ואחווה, שיקרב אותנו לאבינו בשמים? או אולי עדיף להישאר במרחב 'המדבר' (הרי כשהתפללנו באוזן נוסטלגיה היה נוסטלגיה), ונבון יותר לא להסתבך במרחב של ביתיות?

השאר תגובה