לקפוץ לים למול אי וודאות

הים לא נקרע, כך למדונו מורותינו, עד שנחשון לא השליך את עצמו אל המים. או אז, הים נקרע באחת ובני ישראל צעדו בתוך הים ביבשה. אני רוצה לנסות בקצרה להרים את מכסה המנוע מעל הסיפור של נחשון, שנוגע בעצבים החשופים של העמדה היהודית למול מצבים של אי וודאות. בימים ההפכפכים שאנו חיים בהם, אולי יהיה במדרש קדמונים כדי להאיר דרך גם לתועים כמונו.

מי קפץ לים ראשון?

המדרש המוכר על נחשון בן עמינדב מופיע במסכת סוטה בבלי אולם הוא מבוסס על המכילתא שמציגה את המדרש באופן מלא יותר. ההבדל המרכזי בין הבבלי למדרש המכילתא על פרשת בשלח, נוגע בכך שהמכילתא מציגה שני סיפורי קריעת ים הפוכים זה לזה, ולא מכריע בניהם, בעוד שהבבלי בוחר את הסיפור של נחשון על פני זה של רבי מאיר הטוען כי שבט בנימין ירד לים ראשונה.

המכילתא היא מדרש פרשני, כלומר כזה המפרש פסוק אחר פסוק. כאשר המכילתא מגיע לביטוי ״ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה״ היא ניצבת מול בעיה – הביטוי הזה מופיע פעמים באותו הפרק: בציווי למשה לפני קריעת הים, ובתיאור המעשה לאחר קריאת הים. ההבדל היחיד בין הביטויים הוא בניקוד: בראשונה נכתב ״וְיָבֹאוּ״, בלשון עתיד, ובשניה נכתב ״וַיָּבֹאוּ״, בתיאור עבר. מאחר והביטוי חוזר על עצמו באותו פרק המדרש מתחיל בביטוי מאוד יחודי:

ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה' – ר' מאיר או' בלשון אחד ור' יהודה או' בלשון אחר.

בהמשך נבין כי רבי מאיר מתמקד במופע אחד, ואילו ר׳ יהודה במופע אחר. רבי מאיר מופיע ראשון וטוען כי בכלל שבט בנימין הוביל את השבטים בירידה לים:

כשעמדו שבטים על הים זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים.

מתוך שהיו עומדין וצוהבין (כלומר - רבים זה עם זה), קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחלה שנאמר 'שם בנימן צעיר רודם שרי יהודה רגמתם שרי זבלון שרי נפתלי. צוה אלהיך עוזך עזה אלהים זו פעלת לנו' (תהלים ס"ח כט). אל תקרי 'רודם' אלא 'רד ים'.

התחילו שרי יהודה מרגמין אותם באבנים שנ' 'שרי יהודה רגמתם'.

רבי מאיר טוען כי השבטים רבו מי ירד לים ראשון, ושבט בנימין, אולי בגלל הרוח הצעירה שלו, רץ לפני כולם ונכנס לים. בשל כך, שבט יהודה רגמו אותם באבנים, כנראה בגלל שהם לקחו מהם את הבכורה בכניסה לים. התמונה שרבי מאיר מתאר שונה מאוד מהתמונה של הגננות. אין כאן שום תיאור של הים שאינו נבקע, המשימה ברורה לכולם (צריך לחצות את הים) והשאלה היא מי יהיה ראשון. דומה כי רבי מאיר מפרש את המופע השני של הביטוי ויבואו שמופיע במובהק לאחר שה׳ כבר מעביר את הרוח ומיבש את הים. כלומר – בתחילת הפרק יש את הציווי האלוהי למשה, לאחר מכן הים נקרע, ולבסוף בני ישראל עוברים בתוך הים. תוכנית מתוכננת לעילא.

לעומתו, רבי יהודה מתאר עולם אחר לגמרי:

ור' יהודה אומר בלשון אחר: 'ויבאו בני ישראל בתוך הים', כיון שעמדו שבטים על הים, זה אומר אין אני יורד תחלה לים וזה אומר אין אני יורד תחלה לים, שנאמר: 'סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל' (הושע יב א).

לפי רבי יהודה, העמידה על הים היא מתוך משבר. אף אחד מהשבטים לא רוצה להתקדם, מתוך אי הוודאות שהם שרויים בה. אי הוודאות הזו שורה גם על ההנהגה:

מתוך שהיו עומדין ונוטלין עצה, קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לים, עליו הכתוב אומר 'הושעני אלהים כי באו מים עד נפש'

ואומר 'טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני'

ואומר 'אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה' (תהלים ס"ט ב – ג, טז).

לפי התיאור, ההנהגה מנסה להבין מה לעשות ולא מצליחה. נחשון יוצא מתוך הדיון חסר התוחלת הזה, ומנסה לקדם בעצמו דרך אחרת, כאשר כלל לא ברור מה הכיוון הנכון. אולי אפשר לדייק כאן – שבט בנימין ירדו לים, לפי רבי מאיר, ואילו נחשון נופל לים – אולי הוא בכלל ניסה למצוא דרך אחרת. כך או כך, הים לא נקרע כאשר הוא נופל אליו ואפילו לא כמו התיאור המדרשי שטוען שהים נקרע כאשר המים מגיעים לצוואר או לאף. נחשון הולך וטובע. המדרש נוקט בלשון מאוד יוצאת דופן בתיאור הטביעה – הוא מצטט פסוק אחר פסוק מפרק תהלים ס״ט שכולם נסובים על טביעה. הציטוט העודף הזה מעמיק את התחושה עד כמה הטביעה הולכת ונמשכת, והים לא נקרע.

ואז מתחילה להתהוות ישועה, שדומה כי איש אינו יודע מהיכן תבוא:

מיד אמר המקום למשה: ידידי טובע בים והים סוגר ושונא רודף ואתה עומד ומרבה בתפלה?!

אמר לפניו: רבונו של עולם ומה בידי לעשות?

אמר לו ואתה הרם את מטך.

אפילו משה מתואר כאן בחוסר אונים מוחלט. רבי יהודה מפרש את הפסוק ״מה תצעק אלי״ כביקורת של ה׳ כלפי משה, והביקורת הזו מתחדדת עוד יותר כאשר קוראים את הפסוק הקודם בו משה טוען בפני עם ישראל כי ״ה׳ ילחם לכם ואתם תחרישון״. נשיאי השבטים דנים, משה מתפלל, ורק נחשון טובע בים. ונראה כי הישועה של נחשון מגיע לא רק מצד המטה של משה, אלא מתוך כך שבני ישראל נכנסים כולם אחרי נחשון, ורק אז הים נקרע.

עולם סדור, עולם כאוטי

רבי מאיר חי בעולם שבו יש תוכנית אלהית ברורה. אנחנו צריכים להאמין בה ולצעוד בתוכה מהר ככל הניתן. למולו רבי יהודה חי בעולם כאוטי שבו לא משה, לא המנהיגים, ואפילו לא ריבונו של עולם יודעים לאן להמשיך. המהלך של נחשון קודם לציווי של ה׳ למשה. נחשון לא קורע את הים, אבל הוא זה שמחולל את הציווי, שמוביל לשינוי המציאות. העולם של רבי יהודה מובל על ידי מי שמוכנים למסור את נפשם ולהורות על ידי כך כיוון לאחרים. רבים מתוך אלו שקפצו בעבר או שיקפצו בעתיד, טבעו בעשותם כן. אם עם ישראל לא יצעד בעקבותיהם לא ישאר שום רושם בים שיבלע אותם. אבל במציאות שבה הענן והערפל מסתירים את הדרך, נראה כי זו האפשרות היחידה.

דבריהם של רבי מאיר ורבי יהודה לא באו בחלל הריק. שניהם חכמים שחיו ופעלו בדור שלאחר מרד בר כוכבא, המרד הכושל שהוביל לחורבנה הסופי של יהודה. אפשר לטעון שהדיון הוא על מעשה בר כוכבא – האם עם ישראל היה צריך לחכות לסימן ברור לפני שהוא פועל ומנסה לשנות את גורלו, או שמא היה עליו לקפוץ לים ומשם להבין איך יוצאים. רבי מאיר סובר שהמרד היה פזיז מדי. רבי יהודה כי לא ניתן היה לדעת לפני המרד את תוצאותיו, ולכן עשו המנהיגים כשורה כאשר יצאו למרד גם מתוך חוסר ידיעה מוחלט. במובן הקונקרטי, ניתן לקשור את דרשה זו לסיפור סמיכתו של ר' יהודה על ידי ר' יהודה בן בבא. ר' יהודה בן בבא, הוא אותו זקן שהלך וסמך את חמשת הזקנים (ואף ר' מאיר בניהם) בין אושא לשפרעם, אשר עליו מסופר כי כאשר הכירו בו הרומאים "נעצו בו שלש מאות לונביאות של ברזל, ועשאוהו ככברה".[1]

אין שיטה באי וודאות, רק אומץ ואמונה

מדרש מודרני המבוסס על הסדר עולם רבה, מתאר את מותו של נחשון בן עמינדב, שנעלם מהתורה לאחר השנה השניה ליציאת מצרים:

״נחשון בן עמינדב מת בשנה השנית לצאת בני ישראל״ (סדר עולם רבה יב)

 והיכן מת? חד אמר – בתבערה, חד אמר – במעשה המרגלים, וחד אמר – בחטא המעפילים.

מיתתו של נחשון בן עמינדב.

אני רוצה להתעכב על שתי האפשרויות האחרונות. התיאור לפי נחשון מת בחטא המרגלים מטלטל. הסיבה למותו נובעת מכך שנחשון מערער את מנהיגותו של משה דווקא בכך שהוא מזכיר את מה שאירע בים סוף:

ובשעה שהזכיר [כלב את] קריעת ים סוף נתן בו נחשון את עיניו כאומר – וכי משה קרע לנו את הים?! ושכינה מה אומרת – (שמות יד טו) "מה תצעק אלי", שאין בכוחי להושיעם! ונשתתק כלב, ומתוך שנתמהמה לא קיבלו העם דבריו.

נראה כי דווקא המנהיגות הגדולה של נחשון גורמת לו לפגוע במהלך של כלב בן יפונה, בן השבט שלו. הדעה השלישית טוענת שנחשון מת בחטא המעפילים, שביקשו לעלות ״בחומה״ לאחר חטא המרגלים למרות הציווי המפורש שלא לעלות. לכאורה חטא המעפילים דומה מאוד לקפיצה הנחשונית לים. אם כן למה לא עלתה בידם? המדרש מסביר:

שבשעה שחטאו ישראל במרגלים, היו משה ויהושע, וזקני ישראל נוטלין עצה זה ומזה, והיה נחשון מצעק ואומר – וכי לעצה אנו צריכים? והרי כבר נאמר (משלי כ ה) "מים עמוקים עצה"! מה עשה – אסף עימו מבחורי ישראל, והשכימו לעלות ההרה…

וכיצד מת? שמתוך שהיו כנען מתעצבים, שטפו דמעותיהם והיו מתערבבות בדמעותיהם של ישראל שנא' (במדבר יד א) "ויבכו העם בלילה ההוא", ומלאו אפיקי הנגב. ובשעה שנחלקו לעלות לילה על ערי כנען, באו עליהם המים הזידונים ונתגלגלו במים עד חרמה.

ומדוע לא עלתה בידו? שלא נסעו ישראל אחריו.

נחשון לא מצליח כי עם ישראל לא ממשיך אחריו, כפי שאירע על ים סוף. למרות הפירושים השונים, נראה כי לדעות השנות יש סיבה משותפת אחת – מנהיגות היא לא אירוע קבוע. העובדה שמשהו עבד פעם אחת לא אומרת שהוא יעבוד באותו אופן בשניה. מנהיגות איננה, כמו שהיוונים תפסו אותה, כריזמה, מתת אל, אלא מעשה אמיץ, חד פעמי לנוכח אי הוודאות של העולם; מעשה שמאפשר לשנות את העולם.

הימים של הקורונה ערפיליים מאוד עבורנו. לחלקנו לא ברור כיצד נחצה את הים, האם נכון בכלל לחצות אותו. נראה כי ההדרכות הסותרות, זו של רבי מאיר (לשכשך את הרגליים במים לפני שנכנסים עם כל הגוף) וזו של רבי יהודה (אי אפשר לדעת כלום לפני שקופצים) עדיין מהדהדות בחלל עולמנו.


[1] בבלי סנהדרין, יד ע"א.
תמונה: עדית מיארה, CC BY 2.5, קישור למקור

6 מחשבות על “לקפוץ לים למול אי וודאות”

  1. ישר שכויח,
    יפה מאוד
    מעניין להגדיר את רבי מאיר בתור מאמין בסדר אלוקי
    התחושה היא שהוא סוכן כאוס בכל סיפור שהוא מעורב בו

    הגב
  2. ישר כח יותם,
    חווית אי הוודאות מבהילה, אתה מעניק שפה שאפשר להתחיל לגשת/לקפוץ לתוך הר הגעש של המציאות.

    בשולי הדברים, מעניין הדעה הראשונה במדרש, שהנחשון מת בתעברה, שאולי מרמז שהישועה יבוא לא מתוך האליטה או המיינסטרים, אלא מ’קצה המחנה’.

    הגב
  3. “מדרש מודרני המבוסס על הסדר עולם רבה” – איזה מדרש אשמח למקור כדי להשתמש בו?

    הגב

השאר תגובה