יצאנו זה עתה מיום הזיכרון לשואה ולגבורה, ובשבוע הבא נציין את יום הזיכרון ומיד אחריו את יום העצמאות. השבוע הזה נחשב בעיני רבים לשבוע הקדוש ביותר בלוח השנה הישראלי. אין עוד שבועות בהם נעים בצורה קיצונית מצער לשמחה. בשנים הראשונות של המדינה, ההחלטה לקבוע יום של עצב ויום של שמחה סמוכים זה לזה עוררה מחלוקת. המעבר בין צער לשמחה קשה עד היום לאנשים רבים, ולא במקרה התפתחו טקסי המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות. הם נועדו לצמצם את הקושי הרגשי במעבר מאבל עמוק לשמחה גדולה.
גם בהקמת בית המקדש השני התערבבו הצער והשמחה:
וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל וְאֵין הָעָם מַכִּירִים קוֹל תְּרוּעַת הַשִּׂמְחָה לְקוֹל בְּכִי הָעָם כִּי הָעָם מְרִיעִים תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְהַקּוֹל נִשְׁמַע עַד לְמֵרָחוֹק.
מקובל לחשוב שהזקנים בכו בגלל הפער בין יופיו של המקדש הראשון לבין המקדש שהם רואים בנוי נגד עיניהם. המקדש לא היה מרשים בתחילתו, בגלל בעיות כלכליות. הזקנים, שזכרו את הבית הראשון, התאכזבו ממראהו, גודלו או יופיו. הצעירים, שלא ראו את הבניין הקודם, שמחו.
עיון נוסף מגלה שלא ניתן לקשר את הבכי של הזקנים למראה בית המקדש כיוון שבאותו מעמד הונחו היסודות לבנייה בלבד. הבניין לא נבנה, ואי אפשר להתאכזב מבניין שעוד לא עומד. ככל הנראה הזקנים בכו דווקא בגלל ההיעדר שהם זיהו. בניית המקדש לא החלה בהתגלות. האש לא ירדה מהשמיים ולא היה אף סימן לחידוש הברית בין ה' וישראל. הצעירים, לעומתם, שמחו שמחה גדולה. הם קיוו שזוהי תחילתה של דרך חדשה. הקולות של האנשים והקולות של הבוכים נשמעו בו זמנית עד למרחוק. השמחה ועצב נכחו זה לצד זה והתערבבו זה בזה עד שלא ניתן היה להפריד ביניהם.
בפרשת השבוע ובהפטרה נוכחים השמחה והעצב גם הם: המעבר החד מהשמחה של חנוכת המשכן (וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ) לאבל על מות שני בני אהרן, הקשור גם לערבוב השמחה על עליית הארון לירושלים והצער על מות עזא בהפטרה. המגע עם הקדושה דורש מחויבות גבוהה ולכן יוצר מעברים חדים כאלו. מפרשת השבוע למדנו שקשה מאוד להיות בנוכחות שני הקולות, לנוע בין שמחה לעצב. קשה לשמוע את הקולות מרחוק ולדעת איזה קול יגבר. נראה שהדרך להתמודד עם גילוי השכינה הוא ביצירת מעברים מתונים יותר שמאפשרים התמודדות רגשית עם מצב מורכב.