קולו של השופר בוקע את הדממה,
אווירה של קודשה לפני סיומה.
אך מה ניקח מאותה קדושה של יום הכיפורים?
הרי י"א תשרי הוא יום ככל הימים.
בבוקר לאחר החתונה,
כששקט מפיג את המגינה,
איך נטבל את החיים עם זו ההתלהבות,
האם זו משימה הבאה בקלות?
(ש.נ.)
כמו במישור הפרטי, גם בלאומי. אתמול המדינה לבשה חג. היה מטס מכובד של חיל האוויר, זיקוקים, ריקודים ופרסי ישראל. איך נשמר את תחושת ההתרוממות הזו?
בתחילת פרשת תזריע מופיעים דיני יולדת. על היולדת להביא קרבנות:
"ולקחת שתי תורים או שני בני יונה, אחד לעולה ואחד לחטאת" (ויקרא יב, ח)
מצטט רש"י את הגמרא במסכת זבחים (דף כט): "לא הקדימה הכתוב אלא למקראה אבל להקרבה, חטאת קודם לעולה".
נשאלת השאלה: מדוע חטאת קודמת לעולה, ומדוע בתורה הציווי מופיע בסדר הפוך:" ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת"?
ממשיל הרב ש"י זווין בספרו 'לתורה ולמועדים' משל: משל לאדם הבונה בית. כשמצייר במחשבתו את הבית, הוא רואה בעיני רוחו בית אוטופי ממנו משתקף נוף מרהיב. כשמתחיל בפועל לבנות את ביתו, מוצא עצמו עוסק בפרטים הקטנים – לבנים, חימום, תאורה, כיורים וכו'. כלומר בתכנון הוא חושב כל התכלית של הפרויקט כולו, בעוד שבפועל העיסוק הוא בתהליך, שכידוע הוא מלא פרטים, אך לא יגיע לתכלית ללא עיסוק באמצעים אלו.
נחזור ליולדת… תפקיד החטאת הוא לכפר על חטא. (שאלה אחרת היא מדוע על היולדת להקריב קרבן חטאת…), ותפקיד העולה- התעלות. העולה היא המטרה, התכלית. אך בפועל, קרבן החטאת קודם לה. כשהתורה מתייחסת מתייחסת ל"תכנון", למטרה- היא מקדימה את העולה לחטאת, הגם שקרבן העולה הוא שני מבחינת סדר ההקרבה.
את הימים והרגעים של חוויות רוחניות, לא ניתן לחיות בשגרה. עיסוק היום יום אינו מלהיב, ולא קל לראות בו חוויה והתעלות. ואולם כשנתייחס לעיסוק הסיזיפי שבכל יום כחלק מתמונה גדולה, הרי שישנה משמעות גם לעשיה אפורה, ולא מרנינה.
מגפת הקורונה גבתה חיי אדם רבים. גם חולי לא מבוטל נלווה עליה .לצד זה, התלוותה תחושת התעלות עקב הסולידריות במדינה. ערכים כמשפחתיות, צניעות, חברות בלטו והועברו לקדמת הבמה. בתקופת דמדומים זו- כל עוד החוויות זכורות, טוב נעשה אם נדע לשמר את ערכים אלו כשעולם כמנהגו ינהג.
ונשקיע מעט מחשב לשאלה: מה ניקח עימנו ליום שאחרי?
שבת שלום!