קול דממה דקה! איך שומעים את הדממה?
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על שני אירועים – אחד הקשור ברעש גדול והמולה, והשני מלווה בשקט ושלווה. מי מהם שכנע יותר?
האדמה בולעת את קורח בווליום גבוה:
וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת ה' וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת׃ (במדבר טז, לד-לה)
רעש גדול. אש יצאה משמים ופגעה באנשי המחלוקת. ההכרעה היא ברורה וחד משמעית לטובת משה ואהרון. כולנו היינו שמחים לגילוי שכינה כה ברור ומרשים המלווה ברעש ואש הפוגעים בחוטאים.
אך למרות זאת אנו מוצאים שלא הוכרעה השאלה- האם משה ואהרון הם הראויים להנהגה? בני ישראל ממשיכים להתלונן ולהאשים את משה ואהרון בפגיעה באחיהם (יז, ו). יש צורך בהכרעה נוספת, כפי שבא לידי ביטוי במבחן המטות (יז, טז-כד). בפסוקים אלו מטה אהרון מוציא פרח ורק לאחר מכן נגמרות טענות בני ישראל- "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם" (כ'). פעירת פה האדמה לא הספיקה, וגם לא האש שירדה משמים. היה צורך בהוכחה נוספת כדי להוכיח מיהם המנהיגים הנבחרים. אחרי מבחן זה לא היו ספיקות נוספות והשאלה הוכרעה. דבר זה לא אירע ברעש ולא באש אלא בתהליך הפוך:
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי ה' אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ. (כ- כא)
בבוקר זה שולט השקט. בניגוד מוחלט למהומה של הפרק הקודם, הדממה היא המוטיב המרכזי במבחן המטות. אין צורך לדבר- לכולם ברורה משמעות התוצאה. משה מוציא את המטות וכל נשיא לוקח את מטהו. כל בני ישראל רואים ומבינים. כעת השאלה הוכרעה וברור לכולם מיהו הנבחר.
תהליך דומה אנו מוצאים אצל אליהו הנביא. לאחר האירוע רב הרושם בו ירדה אש על הקורבן של אליהו בהר הכרמל, כל ישראל הכריזו יחדיו- ה' הוא האלקים! האירוע היה ניצחון מוחץ של אליהו כנגד נביאי הבעל. אך כבר בפרק הבא (מלכים א פרק יט) איזבל שולחת איום לאליהו, ומזהירה אותו כי היא תתנקש בו. למרות האירוע המרשים, בני ישראל לא יוצאים להגנתו, אחאב לא מזיז את איזבל ממעמדה, ומי שנאלץ לברוח למדבר הוא אליהו. אפשר רק לנחש את עומק התסכול שליווה אותו בבריחתו למדבר סיני. אחאב רוצה למות והוא נשאר בחיים בזכות המלאך שמביא לו קצת אוכל המספיק לו להגיע לאחר ארבעים יום להר סיני. ה' שואל את אליהו מה הוא עושה כאן (כאילו שהוא לא יודע…), ואליהו עונה:
ויֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ. (יט, י)
בעקבות כך, הקב"ה מסביר לאליהו את משמעות האירוע מתוך נקודת מבט שונה:
וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' – לֹא בָרוּחַ ה', וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ – לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה', וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. (יא – יב)
אליהו לא מבין את המסר וגם בפעם הבאה שה' שואל את אותה שאלה, תשובת אליהו אינה משתנה ואליהו ממשיך להסתכל על המציאות באותן משקפיים. בעקבות כך ה' שולח אותו לשלוש משימות סיום ומצווה אותו להעביר את המקל לאלישע (מוזמנים לעיין בפסוקים…).
לא ברעש ה' אלא בקול דממה דקה. יכולת ההשפעה על הציבור אינה קשורה לטון הדיבור ולא לגובה הלהבות. להיפך, הדממה נשמעת בצורה משמעותית יותר. כאשר אין צורך לדבר ולצעוק, המסר ברור לכולם. בדיוק כפי שהמטה שכנע את הציבור יותר מהאדמה שפתחה בקול את פיה, כך יש צורך באלישע שימשיך את דרכו של אליהו וישיג את המטרות בדרך שונה. לא מי שצועק בהכרח צודק ולרוב הוא גם לא ישכנע. ייתכן ואפילו דווקא ירחיק. יש דרך אחרת הכוללת קירוב ושלמות פנימית, והשפעתה משמעותית הרבה יותר לטווח קרוב ובייחוד לרחוק. דרך ה' היא בקול דממה דקה, וכך דרכם של המנהיגים ההולכים בדרך זו.