"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ."
פרשת בא נפתחת בפסוק שלמעשה מתאר לנו את המנגנון שעומד בבסיס הפרשה כולה: משה ואהרון נשלחים אל פרעה שכובד ליבו אינו מאפשר לו לראות את המציאות נכוחה, ובעקבות זאת מנחית עליו הקב"ה מכה אחר מכה.
אלא שכאן נשאלת שאלה שכבר עסקו בה חז"ל, ראשונים ואחרונים- מה פשר הכבדת הלב של פרעה וכיצד היא מסתדרת עם הבחירה החופשית שנתונה לאדם? או במילים אחרות- כיצד ניתן להעניש אדם על מעשה שלא נעשה מתוך בחירתו ושליטתו?
הגישה הידועה ביותר בעניין זה היא גישתו של הרמב"ם. הרמב"ם דן בכך במסגרת הלכות תשובה בספר "משנה תורה" ("היד החזקה"), כחלק מעיסוק בנושא הבחירה החופשית. לדברי הרמב"ם, "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם" והקב"ה לא גוזר על האדם להיות צדיק או רשע, או לפעול כך או אחרת. כיצד ניתן אם כן להסביר פסוקים שמהם נראה שהקב"ה מתערב בבחירתם של בני האדם? מסביר הרמב"ם כך:
"ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו, כדי שימות ויאבד בחטאו שעשה. הוא שהקב"ה אמר על ידי ישעיהו: השמן לב העם הזה וגו' ואזניו הכבד ועיניו השע פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו. וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא, כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה, שהיא המרפא, לפיכך כתוב בתורה: וחזקתי את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר: הבה נתחכמה לו נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקב"ה את לבו. "
(הלכות תשובה פרק ו')
כלומר, לפי הרמב"ם, המקרה של פרעה הוא למעשה דוגמה למצב קיצוני ביותר, שבו רשעותו המתמשכת אכן גרמה לכך שבסופו של דבר הקב"ה התערב בבחירתו כדי להענישו. אמנם, המקרה של פרעה איננו מקרה יחידני והרמב"ם מביא דוגמאות נוספות למצב קיצוני זה, אבל ברור לחלוטין מהרמב"ם שמדובר ביוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל, ושהתערבותו של הקב"ה בבחירה החופשית של האדם נעשית רק במצב שבו בחירותיו הרעות של האדם עצמו כבר הגדישו את הסאה והביאו אותו לנקודת האל-חזור.
גישה אחרת, פחות ידועה, היא גישתו של בעל "ספר העיקרים", רבי יוסף אלבו. כידוע, ערכה של "תשובה מיראה" הוא קטן יותר מהערך של "תשובה מאהבה". רבי יוסף אלבו במאמר הרביעי בספר העיקרים גם מבחין גם בין שני סוגים של תשובה מיראה, ובתוך כך מפרש גם את עניין הכבדת לבו של פרעה:
"יש שב מיראת העונש המוטל עליו, כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחילה, כמו שהיה העניין בפרעה, שבהיות המכה עליו היה אומר: ה' הצדיק וגו' (שמות ט'), וכשהייתה הרווחה חזר להכביד את לבו כבתחילה. וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה הייתה על צד ההכרח מאימות מות נפלו עליו וגו', ושלא היה פועל בחירי. ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל.
ויש מי שהוא שב מפני פחד השם ועונשיו ואף בשעת הרווחה פחד אלוהים לנגד עיניו והוא ירא וחרד מאימת ייסוריו, בהיותו מאמין שכל הדברים באים מהשם יתברך על צד הגמול והעונש. ולא ייחס הדברים אל הטבע והמקרה, כמו שעשה פרעה, שבסור המכה מעליו היה חוזר לקלקולו הראשון, ואף אחר מכת בכורות כשחשב שישראל נבוכים בארץ תלה כל האותות והמופתים שראה במקרה, ועל כן נתחזק לרדוף אחרי בני ישראל, ונתאמת שתשובתו הראשונה הייתה באונס ומחמת המכות ולא בחירית."
ההבחנה שעושה בעל ספר העיקרים נועדה לחדד את ההבדל בין שני סוגים של תשובה מיראה. בסוג הראשון נכללים אנשים שתשובתם כלל לא ראויה להיקרא תשובה, שכן היא נובעת כולה מחוסר היכולת להחזיק מעמד אל מול עונשיו של הקב"ה, והיא נעלמת לחלוטין כאשר העונש מסתיים. פרעה, כך לפי ר' יוסף אלבו, נכלל בסוג זה, שכן "תשובתו" (למשל, אמירתו "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים") החזיקה מעמד בזמן המכות עצמן, ולא שניה אחת לאחר מכן. בסוג השני לעומת זאת, נכללים אנשים שתשובתם לא מגיעה אומנם מאהבת ה' אלא מיראת העונש, אבל מדובר בתשובה "יציבה" שנובעת מהפנמה אמיתית של עליונותו של הצו הא-להי ולמנגנון השכר והעונש שה' הטביע בעולמו.
אז מהי "הכבדת הלב" לפי ר' יוסף אלבו? כפי שהוא מסביר בהמשך דבריו, "הכבדת הלב" מצד הקב"ה אינה התערבות בבחירה אלא התערבות במציאות, והיא נועדה "לחשוף את השקר" בתשובתו של פרעה, ולהראות כיצד היא "לא מחזיקה מים" מיד כאשר חולפת הפורענות. לדבריו, הסרת המכה על ידי הקב"ה היא היא הכבדת לבו של פרעה, שכן היא איפשרה לפרעה להמשיך לשכנע את עצמו שהמכות הן יד המקרה, וחשפה את העובדה שהודאתו של פרעה בצדקתו של הקב"ה לא הגיעה מתוך שכנוע פנימי אמיתי.
מעבר לשאלה הפילוסופית-אמונית המרתקת בעניין ההתערבות של הקב"ה בבחירתו של האדם, הבדלי הגישות בין הרמב"ם לר' יוסף אלבו עוררו אותי למחשבה על נקודה נוספת. פרשנותו של הרמב"ם על המקרה של פרעה, מתייחסת כאמור לסיטואציה קיצונית ביותר שקשורה לדמותו המרושעת של פרעה, שאין הרבה כדוגמתה. הפרשנות של ר' יוסף אלבו לעומת זאת, רלוונטית יותר לאתגרים האמוניים של כל אחד מאיתנו: ככל הנראה, אנחנו (או לפחות אני…) לא תמיד זוכים "לשוב מאהבה" ולעשות את הדברים ה"נכונים" מתוך הזדהות עמוקה ומלאה. למרות זאת, נראה לי שכדאי שנקפיד לשאול את עצמנו האם אנחנו מצליחים להימנות על הסוג השני של השבים מיראה, שמשתדלים להיות קשובים לאתגרי החיים ולהפנים באופן אמיתי את המסרים שעולים מהם, להבדיל מהסוג הראשון של השבים מיראה, שכובד לבם אינו מאפשר להם איזשהו סוג של הפנמה עמוקה או שינוי משמעותי.
שבת שלום!