ההתייחסות לעמלק בתורה מאפשרת הצצה לתופעה מעניינת, שמתרחשת פעמים רבות גם בחיים שלנו. התורה מתייחסת למלחמת עמלק פעמיים. פעם אחת מתוארת המלחמה בשמות יז, בפרשת בשלח אותה קראנו לאחרונה, והפעם השנייה בספר דברים כה, משם לקוחה "פרשת זכור". התיאורים של מלחמת עמלק שונים בשני המקרים. בספר שמות העיסוק המרכזי הוא במלחמה עצמה, ביהושע בשדה הקרב מחד, ובידיו של משה (העושות או לא עושות מלחמה) מאידך. בספר דברים לעומת זאת, העיסוק המרכזי הוא בכשל המוסרי שעמלק מייצג, כשל שלא מוזכר, לפחות לא בפירוש, בספר שמות.
ייתכן שמה שיכול להסביר את הפער, הוא שבספר שמות המלחמה מתוארת "בזמן אמת", בעוד שבספר דברים משה מדבר לעם ישראל בחלוף כארבעים שנה מהמלחמה עצמה. כך, בחלוף השנים מה שנותר כזיכרון ממלחמת עמלק הוא לא גבורת יהושע בשדה הקרב, ולא הנס שעשה ה' לעם ישראל. מה שנותר כזיכרון הוא הפגם המוסרי שנפל בפעולותיה של עמלק.
אני חושב שפעמים רבות, תוך כדי המאבק ההישרדותי, קשה לנו לעצור ולחשוב על ההיבטים הרחבים יותר של הפעולות שלנו. לדוגמה, בין העבודה לקורונה לילדים קשה לחשוב האם אנחנו נוהגים בצורה ראויה מול בן או בת הזוג, מול הילדים, מול האנשים שכפופים לנו בעבודה. זה נכון בחיים שלנו כפרטים, וזה נכון בחיים שלנו כמדינה.
בפרשת זכור נאמר:
"זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ–וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה'-אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ–תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח"
פרשת זכור אינה מצווה עלינו ללכת ולהרוג את כל העמלקים שאנו פוגשים, אלא למחות את "זכר עמלק", את ההתנהלות המוסרית שמאפיינת את עמלק, התעמרות בחלשים ביותר. התורה ממשיכה ואומרת, שכשישראל יגיע לשיא כוחו, כשהוא ישב לבטח בארצו לאחר שהכניע את אויביו, דווקא אז עליו למחות את ההתנהגות הלא מוסרית הזאת, שכן עכשיו התהפכו היוצרות, הוא בעל הכוח שיכול להתעמר בנחשלים.
אומנם לא ניתן לומר שה' הניח לנו מכל אויבנו מסביב, אבל אין ספק שהמצב של מדינת ישראל, ב"ה, טוב מאוד. ייתכן שהגיע הזמן לעצור ולבחון את הפעולות שלנו לא רק בראי ההישרדות והאינטרסים, אלא בראי המוסר והחמלה. האם אנחנו כפרטים, כחברה וכעם עומדים לצידם של הנחשלים העייפים והיגעים? או שמא אנחנו עומדים דווקא לצד ה"עמלקים"? והאם, חס וחלילה, אנחנו עצמנו מתנהגים כעמלק, ומתעמרים בנחשלים?
זה מעולה ממש.
באופן כללי החלוקה שעשית בין האירוע והסיפור שלו מתארת לא רע את היחס בין ספרי שמות במדבר סופר דברים (גם ביחס לאחרים, גם ביחס נניח למן ובעוד מקומות). הבחירה של ההגדה להתמקד בגרסת דברים ("ארמי עובד אבי") אומרת המון על מה ההגדה כטקסט יהודי מכונן מנסה להדגיש.
וההקשר האקטואלי מדוייק מאוד. הבעייה היא שכל מה שאנחנו יודעים לעשות הוא בגלל שאין לנו מנוחה…
אולי יש בדבריך לימוד זכות על שאול המלך