'בורגנים בעל כרחם' או "וישן מפני חדש תוציאו" / אביחי בר אילן

בתחילת פרשת בחקתי, ושניה לפני שמבול הקללות נוחת עלינו. יש חלק קצר של ברכות. הברכות נפלאות אך קצרות, ולעומתן שפע הקללות ומספרן תמיד מזכיר לי את המשפט המפורסם של טולסטוי הפותח את הספר אנה קארנינה:

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה- אומללה בדרכה שלה".

בתוך הברכות נמצא פסוק שנראה מוזר:

וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ

לעניות דעתי, אין עוד פסוק שבו השורש י.ש.ן. מופיע 3 פעמים. על מה מדבר הפסוק?

לכאורה מאוד פשוט- על זה שיהיה שפע כה גדול וכשיגיעו יבולים חדשים נוכל לזרוק את הישנים מחוסר שימוש/ צורך. מצד שני השימוש המוגזם במילה "ישן" מעיד כי אין הדברים כפשוטם.

לעומקם של הדברים הפסוק מעורר אי-נוחות. מדוע נוציא את ה"ישן"? לא חבל? אולי יש מי שזקוק לו? איזו תרבות של בזבוז או כפיות טובה זה עלול ליצור אצלנו ואצל ילדינו? האם  אני מתייחס בכבוד לאוכל במקרר כפי שהוריי שגדלו בתקופת הצנע, או אביה של מיכל אשתי, שהוא ניצול שואה מתייחסים אליו? כמה מהר אני זורק מזון שהתיישן? וכמה מהר ילדיי יעשו זאת?

ועוד, האם יש בפסוק חוסר הערכה לדברים הישנים. האם הישן כל כך לא מוצלח שאנו זורקים אותו? אולי עוד ניתן להשתמש בו? ללמוד ממנו?

מאחר ואנו מנסים להיות כנים עם עצמנו- האם הפכנו לבורגנים? חברה המעריכה עיצוב, גאדג'טים וטלפונים חדישים ומעריכה יותר את הישן במידה והוא vintage?

אם נחזור לפסוק, דומה כי גם רבותינו התחבטו במשפט זה. שמעתי מספר פירושים חסידיים ששופכים על הפסוק אור אחר- מצד אחד המסר הוא שהחדש יחליף ישן אבל מאידך השימוש החוזר במילים "ישן" "נושן" "ישן" מעיד כי יש עוד מסרים בסאבטקסט של הפסוק.

ואכלתם ישן נושן- אומר מי השילוח שהברכה היא דווקא באכילת הישן נושן:

ישן היינו במקום שהאדם יתחיל להתייאש מהמעשה, ונושן הוא מעשה שכבר מיואש אצלו והבטיח הקב"ה שעוד יגע לאדם הנאה באלו המעשים

נחזור ליהנות ולהעריך את הדברים הישנים, אפילו דברים קשים שהתייאשנו ומאסנו בהם.

ומאידך השפת אמת שכאילו הסתכל אל נפשנו, בני המאה העשרים ואחת  ומציע את פירושו: אנו רגילים להתפעל מהחדש. בכל שעה יש לנו אפשרות לעצור ולשמוע "חדשות"- אם נשמע את אותן החדשות במשך כמה שעות נשתעמם מיד ולא נקשיב יותר. החידוש של אתמול הוא ה"רגיל" של היום.

כאן מברך אותנו הקב"ה שנזכור להתפעל לא רק מהחדשות אלא מידיעת האמת. אמת אבסולוטית אינה תלויה בזמן. יש תחושת שפע עצומה הטמונה בתובנה  כי אפשר וכדאי "לאכול ישן נושן" ולא דווקא חדש. יש עושר רב במה שלימדו אותנו אבותינו. לא תמיד הדחף לחפש חידוש  במקום להתעמק ולהבין את הקיים.

 ודאי שהחידוש הוא חלק חשוב מחיינו ואין להתעלם ממנו, ולכך מכוון הפירוש הבא, של ה"אמרי אמת" בנו של ה"שפת אמת" – שניקח את הישן נושן, המקומות אליהן אנו רגילים כבר זמן רב ונדע לקחת את עצמנו ולהתחדש ולרענן את עצמנו. לפעמים זה ניגון חדש, תחום חדש להתפתח אליו. משהו שמכוח ההרגל, כבר לא היה לנו הכוח לשנות. הרי האדם נברא מראש עם שאיפות ותקוות משולבות ברצון לעשות את העולם טוב יותר (ובשפת הרב קוק "תשובה קדמה לעולם").

ואיפה זה פוגש אותי?

בקו התפר שבין הרצון לחדש, להשתנות ולהתפתח לבין הנאמנות שלי לעבר והערכים שספגתי מבית הוריי.

איפה עובר הגבול בין לרצות שיהיה לי חדש ויפה לבין השקעת יתר בחומריות? האם אני מתחדש מספיק או שהרגליי עוצרים אותי?

ברכת וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ מהווה הזדמנות לאיזון בין הערכה לקיים, הסתכלות של כבוד אל העבר לבין הרצון הבלתי נגמר שלנו להשתפר ולהיות בני אדם טובים יותר.

השאר תגובה