לזכרו של הרב נחום רבינוביץ'/ אריאל שמואל

בימים אלה אנחנו מציינים שנה לפטירתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל, שכיהן שנים רבות כראש ישיבת ההסדר במעלה אדומים. הייתה לי הזכות ללמוד בישיבה זו ולהכיר מקרוב את הרב רבינוביץ', והתבקשתי לכתוב דברים קצרים לזכרו.

הרבה נכתב על הרב רבינוביץ' עוד בחייו וגם אחר פטירתו, מזוויות רבות ומגוונות. הרב רבינוביץ' היה תלמיד חכם ופוסק מיוחד במינו, הוגה דעות, בעל ידע כללי ואופקים רחבים, וציוני דגול. אבל אני חושב שאם מחפשים לחבר את הצדדים השונים באישיותו ובמורשתו לכדי עיקרון כללי יותר, מתאים מאוד להשתמש בפסוק מתוך פרשת "אחרי מות" שנקרא השבת- "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'". בפועלו ובהתנהלותו של הרב רבינוביץ' בלט מאוד החיבור בין התורה לחיים, כאשר מצד אחד, התורה נתפסה ככזו שאמורה לבוא לידי ביטוי בחיים, ומן הצד השני, שהוא פחות מובן מאיליו- לנסיבות "החיים עצמם" היה משקל משמעותי בתורתו של הרב רבינוביץ' ובעיקר בפסיקתו ההלכתית. כדי לא להשאיר את הדברים באוויר אתייחס בקצרה לכמה דוגמאות שממחישות זאת.

א. תורה בחיי המעשה- תורתו של הרב רבינוביץ' לא נשארה בעולם האידיאות אלא שאפה תמיד לקבל את ביטויה בעולם המעשה. הביטוי הכי מובהק לכך הוא ככל הנראה החלטתו של הרב רבינוביץ' לעלות לארץ כדי לשמש כראש ישיבה במוסד קטן ששכן באותה תקופה מבנים ארעיים במישור אדומים, על אף המסלול הנוח והמבטיח שנסלל עבורו כרב בקנדה. אבל תכונה זו, שאופיינית כל כך לו ולתורתו, המשיכה איתו הלאה לכל אורך הדרך. הרב רבינוביץ' הרבה לדבר בענייני אקטואליה (בעיקר בשיחתו בישיבה בתפילת ליל שבת), וזאת מתוך תפישה שההשקפה התורנית אמורה לעצב גם את חיינו העכשוויים כאן. דוגמה נוספת לכך היא עמידתו, בגיל מופלג, בראש רשת בתי הדין העצמאיים לגיור, מיזם שנועד לתת מענה לציבור רחב של אנשים המעוניינים לעבור תהליך גיור על פי דרישות ההלכה היהודית, אך אינם מוצאים מענה הולם בבתי הדין לגיור של הרבנות הראשית לישראל.

ב. תורה עם דרך ארץ- הליכותיו של הרב רבינוביץ', כמו גם תורתו, התאפיינו בדרך כלל במתן ביטוי משמעותי לשכל הישר ולעקרונות הכלליים של "הישר והטוב". כך, למשל, (1) בעניין הקשור לימינו אלה, כתב הרב רבינוביץ' בתשובה בנושא גילוח בספירת העומר את הדברים הבאים: "… בטח כבר אמרתי לך בעל פה, שבכל מנהג כזה צריך האדם להתחשב במשפחתו ובחבריו, שלא יהיה 'יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים', כי זה נראה כיוהרא ומביא לריב וללזות שפתיים. בגלל המטען הרגשי שבעניין אני מורה לכל שואל לעשות כמו שעושה אביו כדי שלא לבזות את אביו רחמנא ליצלן, ואפילו אם אביו מוחל, כל הרואה את הבן הולך עם אביו והאחד מגולח למשעי והאחד פניו משחירות בזיפים יש בכך משום ביזיון לאב… וגדול כבוד אביו…" (שו"ת שיח נחום עמ' 99). זכור לי, שדבריו מעין אלה שמעתי ממנו בכמה הקשרים שונים.

(2) דוגמה נוספת (מיני רבות) לכך, סופרה על ידי נכדו של הרב שמכהן בעצמו כרב קהילה: אדם אחד החל להתקרב לתורה ולמצוות ולהניח תפילין, אלא שכמה שנים לאחר מכן התעורר אצלו ספק האם הוא מניח את התפילין ביד הנכונה. המקרה הובא בפני הרב על ידי נכדו, ולצד הדיון ההלכתי בשאלה האם אותו אדם נחשב כשמאלי לגבי הנחת תפילין, נתן הרב משקל משמעותי לכך שצער גדול ייגרם לאותו אדם אם יבין שלכל אורך השנים האחרונות הוא הניח את התפילין על היד הלא נכונה…

שתי הדוגמאות האלה ממחישות את גישתו הפסיקתית של הרב רבינוביץ' שלפיה פסיקת ההלכה לא נקבעת רק על בסיס "האמת ההלכתית השמימית", ולעיתים קרובות יש משקל משמעותי גם לשיקולים רלוונטיים נוספים שנובעים מנסיבות המקרה.

ג. "כוח דהיתרא"- הרב רבינוביץ' נודע בכך שפסיקותיו ההלכתיות נטו פעמים רבות לקולא. האמת, שמי שמכיר את פסיקותיו מקרוב יודע שיש כמה תחומים שבהם הרב רבינוביץ' דווקא מאוד החמיר (בהתאם להבנתו את הסוגיות הרלוונטיות) אבל נראה שאכן פעמים רבות, כתפיו הרחבות וגישתו האמיצה אפשרו לו שלא להחמיר שלא לצורך.

דומני, שגם מאפיין זה קשור לנקודה זו של החיבור בין התורה לחיים- פסיקה מקלה יכולה לנבוע מפרשנות שונה של האיסור, אבל פעמים רבות היא נובעת מתוך הבנה שבנסיבותיו המיוחדות של מקרה ספציפי יש מקום לפסוק לפי "עיקר הדין" ולוותר על חומרות שאינן הכרחיות. מבחינה זו, פסיקה מקלה יכולה להעיד על קשב משמעותי לנסיבות החיים ומתן מקום משמעותי לנסיבות הקונרקטיות ולצרכי החיים בעת פסיקת ההלכה.

יהיו דברים אלה לזכרו של הרב רבינוביץ' זצ"ל, ויהי רצון שיתקיים בנו הכתוב "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר".

השאר תגובה