השבת שאנו נמצאים בפיתחה נקראת "שבת נחמו". אלא שעד להפטרה המנחמת משבועות בין המצרים וחורבן הבית עלינו לצלוח פרשה קשה, פרשה שראשית עצובה (ואולי ההפטרה מנחמת מפרשה זו שאליה ארצה להתייחס ולא רק מחורבן בית המקדש בט' באב שהיה בשבוע שקדם לשבת זו):
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה … אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן: וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (דברים ג כג-כז)
"ואתחנן". התיאור של משה רבינו את עצמו כל כך מוחשי עד שקל לדמיין את העמידה-כריעה-נפילת אפים ארצה של משה באותם רגעים. כמעט שאפשר, גם במרחק של אלפי שנים, לשמוע את התחינה של משה, תחינה שלפי המדרש כמעט וקרעה שערי שמים עד שהקב"ה צריך היה לסגור את הרקיעים ממעבר של התפילה. וככל שקל לדמיין את אותם רגעים כך קשה מאד מאד לשאת את הידיעה שלאחר אותה תחינה, משה המנהיג שאין שני לו, נענה בשלילה ולא זוכה להיכנס לארץ ישראל.
מדוע משה מספר לבני ישראל ולדורות הבאים על אותה תחינה שלא נענתה? מה רצה משה ללמד בתיאור אותם רגעים כואבים? בפשטות ניתן ללמוד מכך שתפילה ואפילו של צדיקים לא נענית. חלילה ניתן ללמוד מכך שאין טעם בתפילה.
מדרשים רבים מנסים להבין את אותה תחינה ומציעים פרשנויות מגוונות ואפילו סותרות למעמד זה:
"וכיון שראה משה שנחתם עליו גזר דין גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה, ואמר איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה, באותה שעה מה עשה משה לבש שק ונתעטף שק ונתפלש באפר ועמד בתפלה ובתחנונים לפני הקב"ה עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית …" (דברים רבה (וילנא) פרשה יא )
מעשה זה "עוגה עוגה" של 'במעגל נעמודה', של קביעת עובדות לקב"ה, של הצבת דרישות לקב"ה, מוכר לכולנו מחוני המעגל שכך עשה בתקופת בצורת. אלא שבגמרא במסכת תענית מסופר שחוני למד זאת מחבקוק הנביא:
"עג עוגה (מעגל) ועמד בתוכה כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר (חבקוק ב) "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור וגו'".
חוני לא ממציא את המעגל. גם חבקוק לא. משה הוא המורה הרוחני למצב זה של עמידה מול הקב"ה- תפילה וזעקה שיש בה התרסה כלפי שמים, והוא שמלמד אותם ואת הדורות הבאים אחריהם שגם דרישה ואולי אפילו חוצפה הן דיבור שלעיתים יש לו מקום מול הקב"ה. (ורק נזכיר את "זו תורה וזה שכרה" אצל עשרה הרוגי מלכות ונרמוז שסגנון כזה ניתן לזהות בדרשות של האדמו"ר מפיאסצנה בגטו ורשה אבל על כך בעשרה בטבת)
ניגוד גמור לפרשנות זו לתפילת משה ניתן לראות במדרש הבא:
אמר ר' יוחנן: עשרה לשונות נקראת תפילה ואלו הן: שָׁוְעָה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, ופילול, ותחנונים … ומכולן לא נתפלל משה אלא בלשון תחנונים, דכתיב: "ואתחנן אל ה' ". אמר רבי יוחנן מכאן אתה למד שאין לבריה כלום אצל בוראו. שהרי משה רבן של כל הנביאים, לא בא אלא בלשון תחנונים… כך אמר הקב"ה למשה: "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (שמות לג יט). אמר לו: מי שיש לו בידי – "ורחמתי", במידת רחמים אני עושה עמו. ומי שאין לו בידי – "וחנותי", במתנת חנם אני עושה עמו. ובשעה שהיה משה מבקש ליכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". אמר לפניו: ריבונו של עולם, לא כך אמרת לי: "כל מי שאין לו בידי – וחנותי, במתנת חנם אני עושה עמו"! עכשיו איני אומר שמתבקש לי אצלך כלום. אלא חינם עשה עמי. מנין? ממה שקרינו בעניין: "ואתחנן אל ה' " (דברים רבה פרשה ב סימן א)
המדרש קושר לשונית וגם רעיונית בין המילים תחינה וחינם. משה רבנו מבקש מתנת חינם. משה מלמד אותנו את מקומה של ענווה, של תחושת אפסות והכרה שהכל שייך לקב"ה ועמידה לפני הקב"ה מתוך התאיינות זו.
ראינו כאן רק שתי דוגמאות לאופן ולאופי של התפילה שאותם לפי המדרש נתן ללמוד ממעשהו של משה ונסיים במדרש נוסף ואחרון:
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" מהו "לאמר"? אמר ר' עזריה: לאמר לדורות שיהיו מתפללין בשעת הצרה. שהרי משה אע"פ שנאמר לו: "כי לא תעבור את הירדן הזה". התחיל מתחנן. " (דברים רבה פרשה ב סימן ו)
המדרש הופך את סדר התרחשות האירועים. בפסוקים כתוב קודם "ואתחנן" ואחר כך "לא תעבור את הירדן". אבל המדרש הופך את סדר הדברים על מנת להדגיש שלעולם אסור לאדם להתייאש ויש מקום לתפילה גם במצבים מאד קשים: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י.)
יהי רצון שנדע תפילות של חן וחסד ורחמים.
שבת שלום